zofim.org.il
  
 


 
שבט און
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » שבט און » כתבה: ''הכאב הוא רגעי, הגאווה היא לנצח''

תמונת מגזין ''הכאב הוא רגעי, הגאווה היא לנצח'' פורסם על ידי מאיה אמיר
בתאריך 22/4/2014
בכתבה זו צפו 2889 גולשים

״ים אל ים״ הוא טיול שכבתי הנהגתי, של כל כיתות ח׳ מהנהגת דן - שבטים של האיזור.
טיול נודד שבו הולכים ברגל בשבילים בארץ וגם בשביל ישראל, ב4 ימים מים תיכון לים כנרת. בכל יום בסוף המסלול מגיעים לחניון שבו ישנים, פורקים את המכולות השבטיות מהציוד השבטי שנחוץ בשביל הבישול, בניית האוהלים והנקיון, ואת הציוד האישי - המזוודות, וכל בוקר מעמיסים מחדש וממשיכים במסלול עד לכנרת
.

שמי מאיה אמיר ואני מדריכת כיתות ח׳ בשבט און בקרית אונו, כיתה י״א.
את הים אל ים שלי כבר עשיתי כשאני הייתי בכיתה ח׳. אני זוכרת את זה כחוויה מעצימה מאוד וחזקה. השנה, בהתחלה הגענו לים התיכון, לחוף שבי ציון. עשינו שם טקס שבו מילאנו מים מהים התיכון, כדי לשפוך אותם בסוף הטיול לכנרת. משם התחלנו ללכת במסלול נחל מורן נחל כזיב. למרות שאת המסלול צעדתי כבר בטיול הכנה, לפני חודש וחצי, עדיין חזרו לי פתאום זכרונות מהטיול שלי, בכיתה ח'. בתוך חברת שכב"ג בשבט עברתי הרבה מאוד טיולים וסוגים שונים של אתגרים, ועדיין, בכיתה יא הטיול הכי זכור לי היה ים אל ים. שיתפתי את החניכים שלי בכל הזכרונות והפלאשבקים שהיו לי כמעט בכל מקום במסלולים ובחניונים. מנקודת המבט שלי החניכים עמדו בגבורה במסלולים, שבשבילי היו מאוד קשים, הצליחו להקים ולפרק את המחנה בחניונים מהר מאוד
.

                         

 הרגע המרגש ביותר בטיול הוא כשמגיעים לכנרת: 4 ימים מחכים רק לראות אותה, וברגעי השבירה רק רוצים כבר להגיע ולסיים את הטיול, ופתאום כשהיא פה ועומדים על החוף עם כל הגדוד רוצים שזה יימשך עוד, שיהיה עוד יום, שעדיין נלך כל היום ונחלום על להגיע כבר לכנרת...
אחרי שהגענו היה טקס מסכם לכל שכבת ח בהנהגה, בחרו גדוד מצטיין, (לא זכינו אבל זה לא שבר אותנו לשנייה. אנחנו ידענו כמה אנחנו שווים ושהוכחנו את עצמנו מעל ומעבר) ועשינו שיחות סיכום, כל מדריך עם הקבוצה שלו.
ביקשתי מהחניכות שלי להגיד איך הן הרגישו לפני היציאה, ביום היציאה ועכשיו. וגם, מה החוויה שהן הכי זוכרות. התשובה הכי שכיחה הייתה: הייתי לחוצה מאוד, הטיול היה הרבה יותר קל ממה שציפיתי, והצלחתי, ועכשיו אני מרגישה עייפות, שמחה וגאווה. החוויה שכולן זכרו הייתה ביום השלישי, הלכנו במסלול נחל עמוד והיו פערים גדולים מאוד בין הילדים בגדוד וקבוצות קבוצות אבדו את הדרך. הלכתי לבד ולא ראיתי אף אחד מהגדוד, ופתאום הרבה חניכות רצות אליי וצועקות שפרה רודפת אחריהן! כמובן שהייתי חייבת להישאר רגועה כדי לשמש דוגמה, וגם לא באמת חשבתי שהיא רודפת אחריהם, אולי היא נהמה עליהם והם נבהלו. שנייה לפני שהן הגיעו אליי הפרה מגיחה מאחורי השיחים, מהירה ועצבנית. לא יכולתי להתאפק והתחלנו לרוץ אחורה, מבוהלות מאוד אבל צוחקות בפרעות תוך כדי, כי בחיים לא רדפה אחרינו פרה... זה מפחיד אבל כל כך מצחיק שאנחנו בורחים מפרה. בסופו של דבר היא נרגעה והלכה ומצאנו את שאר הגדוד שכעסו על הפערים ועל ההיסטריה אבל לנו לא היה אכפת, צחקנו מאוד וזה מה שהם זכרו כחוויה בסופו של דבר.

                         

אחרי הטקס עשינו מורל ועלינו בחזרה לאוטובוסים, ושנייה לפני שהעייפות של ה4 ימים האלה הרדימה אותנו, אני חושבת שלכל חניך יצא לחשוב על מה שהוא עבר. על זה שזה טיול קשה. הוא באמת קשה מאוד. אני חושבת שיש לו הרבה חלקים שמקשים וכשמחברים אותם ביחד זה כמעט בלתי אפשרי. המסלולים כשלעצמם לא קשים ברמה מטורפת, עייפים אחרי לילות של 5 שעות שינה, והתיק עם 4 וחצי ליטר מים כבד, הלכלוך (לא מתקלחים כל הטיול!) והחום, להגיע לחניון מותשים אחרי המסלול ולא לנוח דקה, כי צריך להתחיל לבנות את האוהל. זה באמת טיול בלי הפסקה, כל הזמן יש משהו לעשות ואי אפשר לנוח. כשכל הדברים האלה באים ביחד, קשה מאוד לעמוד בטיול... אבל מצליחים בסוף.
כשמגיעים לכנרת, כל הכאב נשכח, וכל העצבים, הכעס והקושי מתחלפים בגאווה מדהימה ושמחה - גם שזה נגמר וחוזרים סוף סוף הביתה להתקלח ולישון, וגם שעברתי את ים אל ים. כמו שאמרו לנו, לפני 3 שנים בטיול ים אל ים שלי: הכאב הוא רגעי, הגאווה היא לנצח.
  

 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה